המסע לאתיופיה המהפנטת!

יום שישי 27.7.2018

אתיופיאן איירליינס 9:50 בבוקר

רגעים אחרונים לפני ההמראה,

כמעט כל הנוסעים במטוס יושבים מוכנים.

המטוס די שקט, ניתן להאזין לשיחות הישראלים שמאחורינו.

אני יושבת בין דור לרן ואלי וגל לידנו.

המסע האמיתי לאתיופיה החל כבר לפני מספר חודשים, ברגע שאלי קנה את כרטיסי הטיסה והפנמתי שהטיול שלנו השנה יהיה לאתיופיה (כן, לאתיופיה- מה ששמעתם).

ראשית נתקפתי חרדה המלווה בכאבי ראש, שנית התמלאתי חששות.

חששות מהחיסונים, מהחוסר ידע על היעד, מהאוכל, מים, הגיינה ועוד ועוד.

כשהבנתי שלא נבטל, ושלחץ לא יתרום החלטתי לזרום. עברנו את החיסונים די בקלות (אלי ואני חטפנו מהחיסונים דלקת בגרון – סטרפטוקוק חיובי) אבל סך הכל עבר בסדר והילדים היו גיבורים.

פתאום כל בן אדם שני שדיברנו איתו היה באתיופיה, ולכולם היה דבר אחד להגיד "אתם הולכים להנות" אז החלטנו שאנחנו הולכים להנות.

קנינו את כל התרופות הנדרשות כולל מלרון, הרבה ספריי נגד יתושים מתאים לאקלים האתיופי, ארזנו מזוודה מלאה בשימורים (שבסופו של דבר חילקנו למקומיים, רק את השוקולד למריחה סיימנו) וחטיפים והנה אנחנו כאן.

רגעים אחרונים לפני ההמראה, אנחנו מוכנים. אתיופיה אנחנו מגיעים. הגולדשטיינים.

16:50 la sourse guesthouse אדיס אבבה.

הטיסה עברה בהצלחה, מוזיקה טובה וכמה שעות שינה.דור ישנה כל הטיסה.

סה"כ גם האוכל היה לא רע, כרגיל אלי הזמין מגוון מנות שכל אחד יוכל לבחור.

היציאה בשדה התעופה יחסית מהירה. רק לפקיד שחותם על הדרכונים לקח קצת זמן, צריך לזכור להביא את פנקסי החיסונים ולשמור את ה evisa לאורך כל הטיול (למרות שיש חתימה בדרכון זה לא מספיק ונגלה את זה בהמשך הטיול).

צריך לרשום את הטלפון בשדה התעופה לפני שיוצאים אחרת אי אפשר להשתמש ב sim מקומי.

בחוץ חיכה לנו המדריך קידוס, ולקח אותנו לguest house. אלי והבנים יצאו להכיר את האזור בזמן שדור השלימה עוד שעות שינה להתאושש מהטיסה.

17:10 אלי והבנים חזרו מלאים בחוויות מחצי שעת הסיור ברחוב. קנו ציפס ב 5 ביר (עמדה של צ'יפסר ברחוב בו מטגנים תפוחי אדמה ומגישים בתוך נייר מגולגל).

הציפס הפך לאטרקציה. ופתח לילדים את התאבון.

מתארגנים לארוחת ערב באדיס.

20:10 יצאנו אל העיר הגדולה, מחוץ לחדר פגשנו את שיר, ישראלית שנמצאת כאן כבר 3 חודשים.

היא המליצה ללכת לבית חב"ד ואנחנו קיבלנו את ההמלצה, אבל לא לפני שננסה את האוכל המקומי.

נכסנו למסעדה מקומית הזמנו אינג'ירה, הרטבים קצת חריפים. אנחנו נהננו מהאוכל, הילדים קצת פחות. קינחנו בעוד כמה מנות ציפס ברחוב.

הלכנו לבית חב"ד, עוברים ושבים עזרו לנו להגיע אל המטרה (רחובות חשוכים ומוזנחים...) הגענו בדיוק להדלקת הנרות.

הבית היה חשוך, מסתבר ששוב היתה להם הפסקת חשמל, עניין שבשיגרה.

הכרנו משפחה מקסימה שנמצאת שם למעם הקהילה ולמען התיירים, ישבנו בערפל ושמענו סיפורים. הילדים התעייפו, אז עזבנו חזרה למלון עוד לפני הקידוש.

אלי והילדים החליטו שעשינו עיקוף אז חזרנו מהצד השני,אני כמובן נכנסתי ללחץ, חשוך, ארץ זרה, לאחר כ 5 דקות הליכה ראינו סימני דרך, קנינו בדרך לחם תמרים טעים ושלחנו את אלי למחרת לקום מוקדם ולקנות לנו עוד.

לילה טוב אתיופיה, נפגשים ב 8:00 עם הנהג.

28.7.2018 יום שבת

השעה 17:38 בדרך לSHSHMANE

בשעה 8:00 בבוקר כבר היינו ברכב אחרי ארוחת בוקר קלה ומקלחת חמה . מייקל הנהג חיכה לנו. נסענו כחצי שעה עד שיצאנו מאדיס. המראות הבולטים של העוני באדיס גרמו למחשבות להתפשט. ילדים שמנקים נעליים, אלפי בתי פח קטנים אחד על השני, הומלסים ישנים ברחובות והמחשבות איך בשנת 2018 יש כאלה הבדלים בעולם. ואנחנו שחיים בחיי השפע, יודעים מה חשוב בחיים?

כבר ביציאה מאדיס מתגלים הנופים הירוקים שילוו אותנו במהלך כל היום. הנסיעה היתה ארוכה ועצרנו לאתנחתא קלה.

תה שהפך למשקה האהוב על כולם במשך הטיול ואינג'ירה. הילדים היו מרוצים. תה אתיופי מקומי שכולל חליטה עם קינמון, הל ועוד צמחים.

12:30 הגענו ל lake ziway. יצאנו להפלגה, עם מדריך נוסף מקומי. (מסתבר שבכל אתר שנגיע אליו ילווה אותנו מדריך מקומי). היפופטמים נגלו לפנינו, חיה מרשימה וגדולה .הפלגנו לאי עם אלפי ציפורים צילמנו התרשמנו, בזמן שהנהג תיקן את המנוע של הסירה (מרגיע).

ארוחת הצהריים היתה חריפה והמשכנו לפארק הלאומי abiyat and shala national park. שוב פגשנו מדריכה מקומית שליוותה אותנו, טיילנו רגלית בפארק, ראינו חזרי בר ובנות יענה ינשוף ואיילות.

המשכנו לנסוע בשטח עד שהגענו לנקודת תצפית מרהיבה - מצד אחד אגם shala ומצד שני אגם abiyat.

הילדים המקומיים הגיעו בריצה הצטלמו עם דור והתקשו להפרד.

אל המעיין החם שהיה בתכנון לא הגענו מכיוון שכל הדרכים אליו היו חסומות.

גם ככה כבר התעייפנו מהיום העמוס. עוד שעה נגיע למלון.

הגענו למלון כפרי, קיבלנו 2 חדרים. נתנו לילדים כדורי מלרון (רן וגל בלעו כדור בפעם הראשונה בחיים שלהם) , בחוץ מוזיקה ואנשים רוקדים.

אכלנו ציפס לארוחת ערב והלכנו לישון.

29.7.2018 יום ראשון

השעה 20:20 כולם כבר במיטות siko mendo hotel אלה רובי (מומלץ לא להגיע למלון כאן!).

בדיעבד זה היום שזכה בניקוד הגבוה ביותר בדירוג הימים המשפחתי שעשינו.

בכל יום עשינו דירוג ביניים, ובסוף הטיול דירוג סופי.

בבוקר התעוררנו בshshmane לארוחת בוקר במלון, המלון כפרי וציורי. פתאום הילדים קלטו למורים.

מסתבר שהמלון צמוד לנהר עם ציפורים וקופים, ההתרגשות היתה רבה (בלילה לא הבחנו במגוון החיות ובמיקום המקסים של המלון). הצטלמנו,אכלנו והתחלנו לנסוע.

מסתבר שבזמן אפריקה שעת נסיעה היא לפחות שעתיים וחצי (זמן אפריקה הוא דבר נזיל והשעון המקומי מתחיל עם הזריחה והשנה היא 2011...)

הנסיעה היתה ארוכה ומעניינת, נופים קסומים, המון ירוק וצבעוניות. דווקא כל הצבעים שייכים לעוני שלנגד עיננו.

ילדים עובדים עם בגדים לא בגדים לצידי הדרך.

אנשים על חמורים, נשים סוחבות קרשים על גבן, בתים העשויים מצואה של העדר עם בוץ.

נסענו במעלה ההר עד הפארק הלאומי, בבונים קיבלו את פנינו בצהלה.

בחוות הסוסים חיכה לנו צוות מקומי, עם דני המדריך. לכל אחד התאימו סוס בהתאם לאופי ולגיל ויצאנו למסע, מסע שמתחילתו החל בנוף עוצר נשימה. תוך מספר דקות החל גשם לרדת ואנחנו חשבנו שמדובר בטפטוף שייגמר במהרה, אבל הגשם התחזק. המדריך מצא לנו מקום מסתור, אבל אנחנו כבר היינו רטובים והיה לנו קר.

חשבנו שיבטלו, שנחזור חזרה (לא הכי בטיחותי לרכב בגשם במדינה זרה), בתכלס גם חשבנו שראינו מספיק, אבל לא ידענו עוד מה מצפה לנו.

ביטול מצד הצוות לא היה בא בחשבון והמשכנו את ההרפתקאה. נכנסנו למעמקי הפארק, במבי רץ לפנינו, חזירי בר, סוסים, פרות, צבועים. התקרבנו ברכיבה, היה לא קל, היינו רטובים והיה לנו קר, המסע היה ארוך אבל כולם התמודדו. ידענו שאנחנו שם אחד למען השני..

הדרך התפתלה, עלינו הרים וירדנו אותם. בחלק מהדרך ירדנו מהסוסים ולקחנו אותם בירידה תלולה ומפחידה. היה קשה.

נכסנו לעומק שמורת הטבע, רכבנו בתוך בוץ, שיחים גבוהים, ביחד עם חיות הבר.

סיימנו את המסע בהצלחה. כולם שלמים רכובים על הסוסים.

גל דהר כאילו עשה זאת מלידה, עם המון ביטחון. בזמן הגשם והירידה המדריך וגם אני קצת החלקנו אבל בקטנה (הסוס של המדריך החליק והוא עף ממנו...) . מה שהזכיר לכולם שהחוויה יכולה להיות מסוכנת.

למרות החלומות על מקלחת חמה כשקפאנו על הסוסים, מקלחת חמה לא היתה לנו באותו ערב. מקווים שלמחרת יהיה לנו מלון נעים יותר.

דברים נוספים:

הפלטה של גל הפכה לאטרקציה. כולם מסתכלים ומתעניינים מה זה, והוא מוציא אותה מהפה בחופשיות ומראה להם.
בכל מקום שעצרנו, במהרה התאגדו מקומייים ללחוץ לנו ידיים
רן היה צריך דחוף לשירותים, איש מקומי נתן לנו מפתחות לחדר קטן עם שרותים.
התה המקומי טעים ומתוק, לפני התיון הם מרתיחים הל וקינמון.
עד עכשיו לא הצלחנו לראות סרטים באוטו.

מה למדנו?

כשמגיעים למלון, מומלץ קודם לבדוק אם יש מים במקלחת ולא רק לשאול.
תמיד לבקש שהאוכל לא יהיה חריף.
קר באפריקה.
להתמקח על המחיר
לסוסים- צ'ה- דהר, טורש – עצור

30.7.2018 יום שני

17:30 בדרך לאוואסה

אחרי לילה לא לילה התפנקנו השכם עם תה מתוק ופתי בר (מהארץ).

מוזיקה רועשת התנגנה עד השעות הקטנות של הלילה, נהירות של חמורים ומנעד של רעשים שהקשו על השינה. התעוררנו מוקדם להבנה שמים חמים לא יהיו לנו. החלטנו לצאת לדרך במהירות האפשרית.

רן לא הרגיש טוב, ולכן עצרנו מספר פעמים, הנוף היה עוצר נשימה, ומבחינתנו זאת היתה הזמנות להתחבר לטבע.

גם בנסיעה הזאת פגשנו בדרך איילות, בבונים וחזירי בר.

הדרכים מאוד ארוכות, והנופים ירוקים ומשתנים בין הירוק של הטבע של החקלאות, לעיירות צבעוניות רועשות וריחניות עם המוני אנשים לאורך הכבישים.

הגענו למסעדה ב shshamane שזכתה לתואר מסעדה הכי טובה עד כה (בהמשך יהיו עוד כאלה). רן טען שהמלצרית דוברת אנגלית, יש שרותים, יש מפיות, השירות טוב וגם האוכל טעים.

לאחר נסיעה ארוכה הגענו למעיינות החמים שכל כך חיכינו להם. ב 3 מילים לא מה שדמיינו.

אכן בריכה חמה, המים זורמים אליה ישירות מההר - מים רותחים!. מלא מקומיים ואנחנו. בוהים בנו. דור היתה במצוקה, התבאסה נורא.

כולם נדרשים להתקלח עם סבון לפני הכניסה לבריכה. הילדים ואלי זרמו ונהנו מהחוויה. הגשם החל לרדת עלינו בעודנו בבריכה.

בחוץ קנינו צמידים למזכרת. עייפים ומרוצים נוסעים למלון בתקווה למקלחת חמה.

הגענו למלון נקי וחדש באווסה - betaab. התקלחנו ומייקל לקח אותנו לאגם. האגם היה סגור, במסעדה נשאר רק אוכל מקומי. אז הלכנו למסעדה בבית מלון יוקרתי, אכלנו פסטה בשמנת, פיצה, פיש & ציפס כולם שתו ותה ושילמנו על הארוחה 50 שקלים.

רן ציין שזאת המסעדה הכי טובה שאכלנו בה. ב 4 בבוקר התעוררנו מפיצוץ מחריש אוזניים שהסתמן כשום דבר לדברי מייקל. בבוקר מייקל פינק את הילדים בפנקייק ויצאנו לדרך.

יום שלישי 31.7.2018

בבוקר תיכננו ללכת לשוק הדגים באווסה. הגענו לשוק אך היה סגור אז יצאנו להפלגה באגם. כמו שכבר כתבתי הנופים מקסימים, היה כיף להפליג. סיימנו, קנינו שוב צמידים מקומיים והתחלנו להדרים.

בכל עצירה וככל שמדרימים אנחנו הופכים ליותר לאטרקטיביים,בכל מקום מתקבצים סביב האוטו מקומיים, מתקרבים מדיי.

בזמן הנסיעה נפל ה DVD מתקרת גגהאוטו בפתאומיות, קצת נבהלנו לרגע אבל ידענו שעכשיו בוודאות השתחררנו מאיום הציבילזציה (אתמול עוד ניסינו לקנות בעיירה מקומית סרטים בדיסק נייד כדי שנוכל לראות אבל המערכת לא זיהתה את הקבצים).

16:12 בדרך דרומה עצרנו מספר פעמים להפסקת תה (זהו אנחנו מכורים) ואלי התעקש לבדוק את "החנויות" המקומיות. עצירה אחת כללה אינגירה צמחונית ובשרית – היה טעים. בפעם השנייה אכלנו דונאט (זה היה ממש לא צפוי יחסית למקום שבו היינו) מתוק או לא הוספנו לזה שוקולד השחר. לקינוח אלי קנה קנה סוכר, המקומיים ניסו לעזור לו ולהדגים איך להתעסק עם זה ולאכול אותו .הם מאוד השתעשעו מהסיטואציה ואלי בסוף הצליח לאכול :)

היינו אמורים להגיע לשבט הדורזה. הנסיעה כללה נסיעה בשטח וכשהגענו לעלייה לשבט דורזה האוטו התחמם והוחלט על שינוי בתכניות (הרכב לא יעמוד בזה) ונוסעים ליער.

הגענו ל nechasar national park נכנס לרכב שומר עם אקדח ללוות אותנו (מלחיץ).

הגענו ליער קסום, סוגים שונים של קופים ליוו אותנו, הצטלמו איתנו.

בהמשך הגענו ליער שבו היה ניתן להשתעשע על העצים להתנדנד ולטפס. השומר נדנד אותנו והצטלם איתנו והיה מאוד נחמד. הילדים עלו על העצים, שיחקו עם הטבע.

ביער הגענו למעיין שם המקומיים טבלו והתנדנדו ערומים על העצים. היה משעשע או כמו שהילדים אמרו"מחזה שלא רואים כל יום".

הגענו למלון, מלא יתושים (כנראה שמקלחת טובה נעשה רק בישראל) אכלנו ארוחה טובה והלכנו לישון.

1.8.2018 יום רביעי

15:22 הגענו לגן עדן. Hali resort

הבוקר, לאחר ארוחת בוקר קלה, נסענו לאסוף את הנהג של הסירה מ resort עם נוף מהמם (כמובן שעשינו בוק) אל הסירה בה שטנו ל chamolake.

הפלגנו כשעה ואז ירדנו רגלית אל היער והתחלנו לטפס במעלה ההר.

עליה לא פשוטה, המון קוצים, השומר שליווה אותנו מיהר קדימה, מה שהשאיר אותי בלחץ מאחור.

העלייה השתלמה. הגענו אל איזור הזברות. ככל שהתקרבנו אליהן הן התרחקו. הצטלמנו וחזרנו לסירה. בדרך פגשנו קבוצה נוספת, נדמה שכולם דאגו שהמדריך השאיר אותנו לבד מאחור ודאגו לנו עד שהגענו ליעד.

המשכנו והפלגנו לכיוון חוף עם תנינים, היפופוטמים הפעם לא ראינו.

כשסיימנו אחר הצהריים התלבטנו כיצד להמשיך את היום. המדריך הציע בריכה ואחרי המעיינות החמים דור לא אהבה את הרעיון, אפילו התנגדה. מייקל הציע שנלך לראות את המקום ואז נחליט. אז הגענו לגן עדן. בית מלון (resort) מהמם עם בריכה first class. פה אחד הסכמנו כולם להישאר. היינו בבריכה נחנו, התפנקנו במסג' (דור, אורלי ואלי), הבריכה ממוקמת על צלע הר עם נוף מהמם. אכלנו שם ארוחת ערב מפוארת ולמרות החששות שיצא יקר, שוב התשלום היה נמוך למנות שקיבלנו, חזרנו לישון במלון שלנו עם אינסוף היתושים (מזל שיש ספריי נגד יתושים).

2.8.2018 יום חמישי

קמנו מוקדם. בשש בבוקר יצאנו לדרך מארבע מינץ לכיוון קונסו. נסיעה של שעתיים וחצי דרך לא פשוטה, כבישים לא כבישים ואנחנו רק במחצית הדרך.

בגדול הניווט פשוט, כביש אחד דרומה (קשה לטעות בדרך).

בדרך עברנו כפרים קטנים, אלפי אנשים הולכים בצידי הכבישים. צעירים ומבוגרים לבד וביחד, המוני ג'ריקנים צהובים וגדולים למילוי מים מהבארות. בתים צנועים מאוד , עדר רב ועוני בכל פינה.

הנסיעה לא קלה והילדים התנהגו למופת,

אכלנו ארוחת בוקר במקום צנוע עם שרותים זוועה והמשכנו לעוד שעה של נסיעה.

הגענו למקום המפגש עם קידוס המדריך. החלפנו מדריך ורכבים (מייקל עזב אותנו עם הרכב וקידוס הגיע עם ג'יפ- טויטה לנדקרוזר שמתאים לנסיעה בשטח), המתנו כשעה ארוכה, היה לנו דיי חם, הילדים הסתובבו במתחם. פגשו בלהקת נשרים ועצמות באחת החצרות של הבתים, שוב שתינו תה (המשקה הכי טעים באתיופיה מלא בסוכר, אין אפשרות למצוא ד.קולה או זירו)

המשכנו לעוד שעה של נסיעה עד שוק של השבטים, הרכב החדש יותר צפוף אך אנחנו מסתדרים.

מסתבר שאחת לשבוע ביום חמישי מגיעים אנשים מהשבטים בכל האיזור (ברגל) לשוק. המטרה היא גם למכור אך נראה שזה בעיקר בשביל החברותא, לשתות יחד ולפטפט. הם מתארגנים עם מיטב הבגדים (כיסוי לחלק התחתון),מתקשטים ומגיעים.

ראינו אנשים ונשים מכל מיני שבטים. מוכרים מכל דבר, נפגשים בקבוצות, שותים ביחד., התמקחנו הרבה, קנינו לכולם מה שהם רצו, כולם יצאו מרוצים.

החברה מהשבטים מאוד חברותיים אבל על כל תמונה משלמים 5 ביר, ואם הצטלמנו עם קבוצה, אז לכל אחד מהם.

מחר נוסעים לשוק אחר, לראות את שבט המורסי ובהמשך לשבט ההאמר לטקס השוורים עדיין לא יודעים מה מצפה לנו.

נסענו לג'ינקה (העיר הגדולה הכי דרומית). בית המלון היה מגניב (טרמפולינה, גינה יפה), אבל רק מים חמים לא היו:(

מכאן כל יום הולך וגובר, החוויות מתעצמות ועולות על הימים הקודמים.

3.8.2018 יום שישי

התחלנו את הבוקר בנסיעה לשוק מקומי בעיר (ג'ינקה).

המטרה היתה לראות בשוק את שבט המורסי, שבט הידוע כאלים. בארועים הם עונדים צלחות בחורים שיצרו לעצמם בפנים. פגשנו אשה מהשבט: חור גדול בשפתיים וחורים גדולים באוזניים עם צלחות. נראה כי האירוע אינו פשוט לה לראות זרים...

המשכנו בנסיעה. נסענו הרבה, המון דרכים שנדמה שלא מובילות לשום לשום מקום, נסיעות בכבישי עפר, לא נעים. הזוי שלאחר שעות של נסיעה בדרך לא דרך מגיעים לעיירות עם בתי הארחה וואי פיי.

לאחר ארוחת צהריים טובה המשכנו לעוד שעת נסיעה, נסיעה לכיוון הכפר של שבט ההאמר.

שילמנו 600 ביר לבן אדם לצפות בטקס התבגרות, טקס קפיצה על שוורים. שום דבר בדמיון לא הכין אותנו לחוויה המטלטלת שעברנו.

הצטרף אלינו מדריך, "בוגר השבט" דובר אנגלית ובעל לבוש מלא וליווה אותנו במשך היום. התחלנו בנסיעה בתוך היער. אין באמת דרך, צריך להיות מקומי כדי לדעת לאן לנסוע ואפילו למדריכים הדרך לא היתה ברורה.

הגענו ישר אל השיא. אזור בו התרכזו מאות מאנשי השבט. הטקס התחיל. מראות קשים של הצלפה בנשות השבט. כל הבנות ממשפחת ה"רץ על השור" נצלפות. הן מחכות לזה, מבקשות מהמצליף שיצליף,נדמה שלמי שיש יותר סימנים שווה יותר, ככה היא מראה כמה היא חזקה וכמה אוהבת את המשפחה. מראה החתכים על גביהן קשה לצפיה, אך נדמה שלהן זה לא מזיז. ההצלפה היא באמצעות ענף דק, מצליפים בבטן וקצה הענף נותן הצלפה בגב ומשאיר סימן כואב ואכזרי.

לדור היה קשה,רצתה להתרחק ולחזור.

באותו איזור גם איפרו את הבנים באמצעות צבעים טבעיים שכוללים תבלינים (גם אני אופרתי :)).

בהמשך, הטקס עבר מקום. כל האנשים, נשים וילדים הלכו לכיוון הכפר והתרכזו במקום אחד. אותן נשים החלו לרקוד, ככה, עם כל החתכים, רוקדות עם פעמונים לרגליהן, שעות, עד רדת החשיכה רוקדות ורוקדות. הגברים היו מרוכזים ליד בסככה ושתו משקאות מקומיים.

עם רדת השקיעה גם הגברים החלו לרקוד.אלי כמובן הצטרף.

כולם מתיישבים לידנו, מנסים גם לגעת, להתקרב, ללחוץ לנו ידיים, הילדים מלמדים את ילדי השבט משחקים, אבל נרתעים מהמגע עם הבוגרים יותר של השבט.

הם לא מחייכים, שאלתי את המדריך למה הם כאלה רציניים? הם לא יודעים לחייך?, הוא השיב שככה הם כשהם במצב רוח טוב.

אחת מבנות השבט נדלקה על רן, כל רגע באה וניסתה לתקשר איתו, זה היה דיי מלחיץ (במיוחד לרן).

לאחר המתנה של כשעתיים (לרן היה קצת מייגע) התחלנו בהליכה עלינו עם ההמון לצפות בריצה על השוורים, אני כמובן נלחצתי, המוני שוורים לא רגועים שכל רגע יכולים להשתחרר ולדהור לכיוון שלנו.

את השוורים הביאו מכל האיזור. עזרות שוורים שריכזו אותם במקום אחד. חלק מהם הוצמדו אחד לשני על ידי בני השבט כדי שהמתבגר יקפוץ עליהם.

הטקס כולל קפיצה וריצה של בחור עירום על כעשרה שוורים. בכל פעם הוא קופץ, רץ , נוחת ושוב קופץ ורץ לכיוון השני. מסתבר שאחרי שהוא רץ 4 פעמים הלוך חזור על גב השוורים, הוא עובר רק את השלב הראשון (המינימום הוא קפיצה של 4 פעמים. במקרה שלנו הוא עשה זאת 6 פעמים), כעת הוא צריך לגור 4 חודשים ביער לבד, לא לאכול בשר וחלב. בזמן הזה משפחתו בוחרת לו כלה.

מצד אחד כולם עם אותה תסרוקת, אותו הלבוש אותם המנהגים. מצד שני נדמה שהם חופשיים מכל התרבות המערבית.

לא פשוט להיות בארוע כזה, במיוחד שהוא נבחן בעיניים מערביות אבל מצד שני לא בטוח שנכון לשפוט אותם...

יום שבת 4.8.2018

הימים עוברים מהר מדי,

יום 9 הסתיים בהצלחה יתרה.

למרות הלבטים אם להדרים עד הגבול עם קניה לשבט דסנצה, מפאת הנסיעה הארוכה על חשבון השהייה בצפון, החלטנו לעשות זאת.

הנסיעה ארוכה.

הגענו לנקודת הגבול עם קניה. בגבול נרשמנו (שוב היינו צריכים את ה evisa), והגענו לנקודת המפגש.

גם פה מדריך מקומי חיכה לנו. הפלגנו לצדו השני של הנהר בסירה העשויה מגזע של עץ פיקוס (לחץ).

אחרי הליכה של 10 דקות הגענו לכפר. המוני בתים קטנים ועגולים נגלו לפנינו, כל בית מחומר אחר. (בתים שמתאימים לקיץ ובתים שמתאימים לגשם)

חלק מהילדים הולכים לבית הספר ודיברו איתנו אנגלית, כשאמרנו שאנחנו מישראל אמרו "שלום". שבט עדין יותר מהקודמים שראינו. מסתובבים בערום.

מסתבר שהם מכירים זמר ישראלי בשם בלונדי. (לא שמענו עליו)

שיחקנו עם הילדים , רקדנו איתם. קנינו מזכרות, הצטלמנו.

פגשנו את התיירים שהיו ערב קודם בטקס השוורים.

חזרנו לנקודת המפגש.

משם נסענו לבקר את החבר של קידוס משבט בנה.

משפחה נחמדה קיבלה את פנינו,

הנשים עסוקות בבישול (בחצר).

ילדים, תרנגולות, כולם מסתובבים חופשי (בחצר),

מקום מהמם, משקיף ליער, נקודת תצפית מרהיבה שהיינו מוכנים לשלם עליה הון.

אחת הבנות עשתה לי צמות והשניה הכינה לנו תירס מהשדה (הילדים עפו עליו ואפילו רצו לבקש עוד...)

תהינו איך אנשים כל כך עניים יכולים להרגיש כל כך עשירים, כאילו כל העולם שייך להם.

הבעל של אחת הבנות יצא עם הבקר,

יחזור עוד מספר ימים,

והיא שם ביער לבד, בהריון. (לחץ).

שאלתי אם היא לא מפחדת. נדמה שהם לא יודעים מה זה פחד. השאלה הצחיקה אותם.

וענו לי בתשובה, שמה שצריך לקרות יקרה. האדמה זאת ההגנה שלהם, הבית, לא האויב.

הם מאוד רזים ושריריים, אוכלים רק דייסה, ולא משתמשים בתחבורה ציבורית.

כשיצאנו אחת הבנות הכינה דייסת תירס ע"י מעיכת התירס בין האבנים. כמובן שניסינו גם, רן רצה לנסות אבל לא הסכימו. זאת לא עבודה לבנים אמרו, אפילו שהסברנו שבשבט שלנו זה מקובל הם לא אישרו.

נפרדנו לשלום והחלטנו פה אחד שהנסיעה השתלמה. יום קסום.

אכלנו ארוחת ערב טובה והלכנו לישון, שוב בג'ינקה, בית מלון אחר, עם מים חמים.

מחר יום חדש, נסיעה חדשה, שבטים חדשים.

5.8.2018 יום ראשון

אלי קם בבוקר אחרי לילה ללא שינה והכריז שביום האחרון כאשר נגיע לאדיס יש לו הפתעה בשבילנו.

הוא הצליח לשמור את הסוד הגדול במשך שעה וגילה לכולם שמצא קניון אמיתי, ולשם נלך ביום האחרון, דור מאוד שמחה, אבל השמחה היתה מוקדמת (את זה נגלה בהמשך).

נוסעים חזרה צפונה. נסיעה של שעתיים וחצי מג'ינקה לקונסו. נופים מרתקים היו בדרך. לאורך הכביש חלפנו על אנשי השבטים. בהמשך המוני מקומיים לצידי הכביש, עומדים, מדברים, לא עושים שום דבר.

גם בקונסו חיכה לנו מדריך מקומי, בשבט הזה הם מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה.

המיקום של השבט הוא על ההר. ההר בנוי מטרסות על מנת שתהיה אפשרות לגשמים להשקות את היבול.

אנשי השבט בונים מסביב לכפר גדר מלבנים, וכשהאוכלוסייה גדלה בונים גדר חדשה. כך שלמעשה הכפר בנוי בשלבים: כפר ישן וסביבו גדר, שכונה חדשה מחוץ לגדר שסביבה גדר נוספת וכן הלאה.

נכנסנו פנימה, הבתים מגודרים (סטייל שכונת וילות) בכל שטח אפשר לראות מבנה קטן, מרעה קטן,בחלק מהבתים מספר אנשים יושבים שותים את הבירה המקומית.

הגענו לבית הקהילה.

שם משכנים את האורחים ממין זכר. בנוסף כל הגברים שהנשים שלהם אחרי לידה עד שנתיים אחרי לידה, ישנים בבית הקהילה.

המשכנו בסיור והגענו לעץ הדורות בשבט, בכל דור – 18 שנה אנשי השבט שותלים עץ בצמוד לעצים הקיימים ולמעשה נוצר מעין פסל המורכב מעצים שונים מדורות שונים.

בשבט קונסו טקס הבגרות שונה מהטקס בשבט האמר. בטקס זה על המתבגר לזרוק כדור אבן גדול מאחורי הראש.

אלי כמובן בדק והצליח לעבור את הטקס. המדריך שלנו לעומת זאת פחות.

"הותקפנו" ע"י המוני ילדים שרצו למכור לנו משחקי עץ, דור ואני ברחנו לאוטו ואלי ביצע כמה רכישות שחלק מהן (קופיף קופץ מעץ) מהר מאוד נשברו ושברו את ליבו של רן.

ילדי השבטים הולכים יחפים על החול החם. למקומיים יש סנדלים העשויים מצמיג ישן. אלי התעקש שגם אנחנו צריכים כאלו סנדלים, אז עצרנו בסנדלריה. את הסנדלים הסנדלר מכין online לפי הרגל. כל סנדל עלה לנו 100ביר, העיקר שהילדים היו מבסוטים מהחוויה (דור קצת פחות).

מדהימה היכולת האנושית לעשות שימוש חוזר בכל מיני מוצרים וכל הכבוד על התושייה והיצירתיות של האנשים...

הגענו למלון תיירותי בארבע מינץ (כי הקודם פחות מצא חן בעיננו). אכלנו ארוחת ערב בבית מלון במסעדה שהיתה אהובה על הילדים. כשניסינו לצאת מהמלון שוב התקבצו סביבנו מקומיים כך שהחלטנו לוותר ולהתארגן לנסיעה לצפון.

6.8.2018 יום שני

לצפון באהבה!

נשאר לנו ביקור בשבט אחד וטיסות לצפון.

המדריך שלנו כבר יצא בלילה לכיוון הצפון ברכב ומדריך אחר בא לאסוף אותנו,

אחרי שסיימנו עם ענייני המנהלות של רכישת כרטיסי טיסה לטיסות הפנים ותשלום עליהם בבנק (למרות שרכשנו באינטרנט כרטיסים, הסתבר שתוך שעתיים צריך להגיע לבנק ולשלם עליהם ומכיוון שלא עשינו כך ההזמנה בוטלה.) הטיסה הבינלאומית בחברה האתיופית נתנה לנו הנחה משמעותית בכרטיסי הטיסה הפנימית. בכל מקרה הרכישה פשוטה ונוחה וגם התשלום בבנק היה די פשוט.

התחלנו בנסיעה לכיוון שבט דורזה. עלינו במעלה ההר, וככל שעלינו מזג האוויר היה קריר יותר. ליוו אותנו בבונים ונוף ירוק. בשונה מהשבטים האחרים כאן היה מודעות לתיירות וזה הרגיש דיי ממוסחר.

תושבי השבט יצאו לעבודה ולא ראינו אותם. המדריך הראה לנו את הכפר, הראה לנו איך הם אורגים ונתן לנו להתנסות.

בנוסף הראו לנו איך הם מכינים את האוכל, מגזע של עץ הבננות (אין עליו בננות בגלל הקור ששורר במעלה ההר). הם יוצרים בצק לפיתה. המחשבה על איך הם הגו את הרעיון להכין בצק מגזע של עץ מאוד הטרידה את הילדים. מדובר למעשה בגירוד גזע העץ, ניקיון מהסיבים, הטמנה באדמה לשלושה חודשים בתוך עלה של העץ, הוצאה שלו, הפיכה לבצק ואז אפייה שלו לפיתה.

הבתים בשבט הזה שונים לגמרי מהשבטים האחרים. גבוהים מאוד כ -12 מטר גובה. מכיוון שקיימים טרמיטים שאוכלים את הבסיס של הבית הרי שהוא מתקצר מידי תקופה ולמעשה רואים בתים בגבהים שונם שנבנו בתקופות שונות.

העדר שלהם, פרות ועזים, ישנים איתם בתוך הבית, למטרת חימום הבית ומוקצה להם איזור שונה בתוך הבית.

אכלנו את הפיתה עם הדבש המקומי שתינו ערק מקומי, קנינו מפה ודבש ונפרדנו לשלום.

טיסה ראשונה – ארבע מינץ אדיס. קצת התעכבה אבל הגענו בשלום. מכיוון שהיו לנו שעתיים וחצי פנויות, אלי התעקש שנצא לאכול צהריים ב"קניון" שהוא מצא. ואני כמובן נכנסתי ללחץ. אז יצאנו במהירות, לקחנו מונית והגענו לקניון שחשבנו שהוא קניון.

אכלנו בצ'יקן האט, גילינו שבקניון אין ממש חנויות בגדים/נעליים/משהו כמו שאנחנו רגילים, האכזבה היתה גדולה.. פגשנו כמה אתיופים ישראלים, שאלנו לגבי הקניון, הם הציעו שנלך לרחוב 22, רחוב המותגים, הבטחנו לדור שביום האחרון זה מה שנעשה. ושוב השמחה היתה מוקדמת.

הגענו בזמן לטיסה השניה – לגונדר שבצפון, פתאום פוגשים יותר ויותר ישראלים.

7.8.2018 יום שלישי

סוף סוף אין השכמה מוקדמת.

קמנו באיזי לבוקר קריר לטיול בגונדר שבצפון אתיופיה.

יצאנו מהמלון לכיוון הטירה. ביקרנו במספר טירות:

הטירה הראשונה של המלך פוסיל, (גם ישנו במלון על שמו).

טירה בת 400 שנה, ניתן לראות מגן דוד חרוט על הקירות על מנת שכולם ידעו את הקשר לשושלת שלמה המלך. (בעקבות היחסים שלו עם מלכת שבא)

משם ירדנו לראות את המקום בו שמרו את המים, בצידי הטירה מרזבים חצובים שמורידים את המים לבריכה, ולחשוב שחשבו על כל הארכיטקטורה המדהימה הזאת לפני 400 שנה.

טירה שניה של הבן יוהנס קטנה וצנועה.

הטירה השלישית של יהושוע, עם מרחב אהבה של המלך ואישתו. ראינו גם את כלובי האריות (נכנסנו והתרשמנו), את הספרייה שאת כל הספרים לקחו הבריטים למוזיאון, חמאם עם קימורים בקיר לתכשיטים,ומקום לתלות את הבגדים מקרן שור.

הטירה הרביעית, המוזיקלית של דוד שאהב להאזין למוזיקה עם הול גדול חצוי ל 2 חלקים. חצי למוזיקה מסורתית וחצי למוזיקה מקומית.

טירה נוספת עם הול עצום ששימש כחדר אוכל ומקומות חניה לסוסים. כל מלך בנה את הטירה שלו לפי הגחמה שלו.

סוף סוף הטירה האחרונה שייכת למלכה אבל היא בשיפוצים.

חזרנו למלון לשנ"צ. (אלי כמובן שיצא להסתובב, מנוחה זה לא הצד החזק שלו).

יצאנו לבריכה של המלך שנבנתה לפני 300 שנה.

מקום מדהים, עצים בני מאות בשנים שבנויים בתוך ועל החומה.

פעם בשנה ממלאים אותה,בחג, כולם מגיעים, הכומר מברך, וכולם קופצים למים. בריכה עצומה, גם כאן יש שיפוצים. אמא ברווזה וברווזונים שרק נולדו מסתובבים שם ומשכו את תשומת הלב של הבנים.

הבנים נסעו בטוקטוק. רן נהג ואני קצת נלחצתי...

המשכנו לקהילה היהודית בגונדר.

הגענו לבית הכנסת בדיוק לתפילת המנחה.

לא הסכימו שנכנס בלי כיפה (ונדרשנו גם לקנות אותה כתרומה) ובלי חצאית.

בהתחלה לא הסכימו גם להכניס את המדריך שלנו.

אני בקושי רב הסכמתי לחצאית בתנאי שיתנו לקידוס להיכנס איתנו, בסה"כ נדמה שהוא מבין ביהדות קצת יותר מאיתנו.

מאות אנשים נכחו במקום, התפללו באמהרית. בנוסף ילדים שיודעים מילים אחדות בעברית ומתנדבים ישראלים. שבאים ללמד.

הסיפור של הקהילה מאוד מורכב והם ממתינים לאישורים לעלות לארץ בינתיים ללא הצלחה.

לקהילה יש עזרה מארגונים ועמותות שונות שתומכות בהם. המקום משמש כבית ספר, קייטנה ומתנ"ס.

סיפור מורכב עם הרבה היבטים שאנחנו מקווים שיהיה לו happy end.

היינו אמורים לנסוע לטיול בסימאן אבל עקב הגשם והראות הלקויה נשארנו בגונדר ללון במלון פוסיל לילה נוסף.

8.8.2018 יום רביעי

יצאנו כבר ב 8:30 לכיוון בהרדר.

נסיעה של 3 שעות.

ואני כל הדרך בהתלבטות איזה נוף יפה יותר של הדרום או של הצפון.

בצפון הנוף טיפה שונה, קצת יותר הררי ופרחוני. בשניהם הנוף ירוק מאוד.

מבהרדר נסיעה של עוד 32 ק"מ למפלי הנילוס הכחול.

נסיעה ב 20 קמ"ש גשם יורד, הדרך בוצית, המון כפרים על אם הדרך.

הגענו לנקודה, לא מבינים היכן המפלים, מסתבר שמכאן עוד מצפה לנו הליכה לא קצרה ולא פשוטה אל המפלים. המקומיים הציעו לנו לשכור מגפיים להליכה הבוצית שמצפה לנו והילדים כמובן רצו ובדיעבד גם היו נחוצות כי הדרך היתה בוצית מאוד (מסתבר שהרעיון היה פחות טוב, כי המגפיים שפשפו להן את הרגליים.) הבנו שהגשם לא מפסיק בקרוב אז יצאנו איתו לדרך.

המון מקומיים סביבנו מנסים לעזור לנו בדרך, אם מישהו עוזר לך אתה נדרש לשלם לו.

הפנמנו את הנושא ורצינו לעשות את הדרך בכוחות עצמנו.

הדרך מחליקה עד הסירה (גם אחרי) הפלגנו לצד השני והתחלנו במסע. אזור בוצי והררי, מנסים לא לטבוע בבוץ, מנסים לא להחליק. לעיתים ללא הצלחה. גל הכניס רגל לבוץ ורק בעזרתנו הצליח להוציא אותה :)

הגענו לנקודת התצפית הראשונה- וואו.

שוב מקומיים מנסים למכור לך דברים, ופה יש להם שיטה שונה, הם אומרים לך את השם שלהם ושהם סטודנטים, ממיסים את הלב.

כשהגענו לנקודת התצפית המרכזית, כזאת שהטיפות מים מהמפלים מטפטפים עלינו כמו הגשם, הילדים ואלי התקדמו לקצה, אני הייתי בסכנת החלקה אז המדריך ביקש שאשאר במקום.

כשסיימנו להצטלם עצרנו לתה במקום והתחלנו לחזור מסביב.

דרך קסומה, הררית וירוקה כמו יער הפיות, הדרך ארוכה ואפילו אלי נכנס ללחץ והחל לצלם סרטונים של מה יקרה אם לא נגיע בשלום.

סיימנו את המסע המרתק, הבנים עשו זאת בלי אף תלונה, אפילו עזרו לי בדרך על מנת שאהיה רגועה.

הגענו לסוף, הנהג חיכה לנו, גם המקומיים חיכו לנו, מכרו לנו תירס חם, ניקו לנו את הנעליים ( לא כמו שמכונת הכביסה ניקתה אותן כשחזרנו). התענגנו על התירס ונסענו למלון, מלון נקי עם מגבות מברבורים. מאוד מרוצים.

יום חמישי 9.8.2018

בוקר נעים בבהרדר, לאחר ארוחת בוקר אירופאית במלון נסענו כ – 5 דקות לאגם טנה.

באגם 38 איים, יש אחדים שנשים לא יכולות לעלות עליהן.

הפלגנו כשעה, בדרך ראינו שקנאים ואדם שמאכיל אותם בדגים והוא מעין מאלף אותם באמצעות הדגים שזורק להם.

הגענו לאי הגדול,המדריך המקומי דיבר במבטא מאוד כבד, ניסה להסביר על הכנסיה והציורים שמקשטים אותה בני מאות שנים (כמה שהתאמצנו לא הצלחנו להבין הרבה מההסבר שלו), אזור לגברים ואזור לנשים.

חזרנו חזרה, קנינו מזכרות.

בהפלגה חזור ראינו היפופטמים ואת המקומיים שגרים באיים. הפלגנו למסעדה על קצה האגם. המלצרית לא בדיוק הבינה את ההזמנה, ממש היה לא נעים.

המשכנו להליכה רגלית לאורך האגם (קצת הזכיר לנו את הכנרת). אבל המים שלהם באגמים ובנהרות חומים. מהולים בבוץ. המדריך הסביר שבדרך כלל האזור הומה, אבל בגלל הצום יחסית ריק שם (בדיוק החל צום של 16 ימים, צמים בבוקר ואוכלים בלילה ואסור לאכול מוצרים מן החי).

בערב יצאנו לטייל בעיר, קנינו נעליים ותיקי בית ספר (כי חייבים להתחיל לחזור לשיגרה).מכיוון שהתחלנו להרגיש את הסוף בערב עשינו הצבעה לגבי איזה יום היה הכי מהנה, הטיול סוסים זכה במקום הראשון ואח"כ המפלים, רן לא הצביע בטענה שזה כבר קשה מדיי עם כל החוויות שעברנו.

בבוקר יוצאים חזרה בטיסה לאדיס אבבה.

10.8.2018 יום שישי

טסנו מוקדם בבוקר לאדיס.

גל לא הרגיש כל כך טוב קצת כאבי בטן לא נעימים.

נפגשנו עם קידוס המדריך בשדה התעופה והתחלנו נוסעים במעלה ההר לתצפית על אדיס.

בדרך עברנו בתוך השכונות של אדיס וראינו את המוזיאון הלאומי של אתיופיה, בית ראש הממשלה ושגרירויות שונות.

ראינו גם חמורים נושאים משאות כבדים, נשים נושאות על גבן משאות כבדים, במעלה ההר וחזרה.

הנוף היה מהמם.

בדרך חזרה עברנו בשוק המקומי החלטנו לא לרדת בשל העומס (לקח לנו שעה לצאת חזרה וזה עוד היה בימים של צום).

דור ביקשה ללכת לרחוב 22, רחוב הקניות המפורסם שהישראלים שפגשנו בקניון יומיים קודם סיפרו לנו עליו.

כמובן שזרמנו. קידוס הוריד אותנו ברחוב הקניות, לא מה שחשבנו. מצד ימין היו חנויות קטנות, אכן חלקן החזיקו מותגים (שסביר להנח שהגיעו לא בייבוא סדיר) , מצד שני קולות מתפללים מהמסגד.

במהרה הגענו לקניון, שיחקנו במשחקיה ואפילו הילדים העדיפו לחזור לנוח בחדר מאשר להמשיך בקניות.

בערב קידוס אסף אותנו לארוחת ערב וערב פולקלור אתיופי, הארוחה היקרה ביותר שהיתה לנו באתיופיה. המון בשר ומתבלים חריפים לאינגירה. דור סוף סוף (רגע לפני הסוף )התחברה למאכל המקומי ואמרה שהוא אפילו טעים.. נסענו לקנח בגלידרייה ונפרדנו מקידוס.